אחת השאלות הכי מעניינות בהיסטוריה של תחבורה היא: למה עשרות מדינות...

אחת השאלות הכי מעניינות בהיסטוריה של תחבורה היא: למה עשרות מדינות מערביות החליטו על דעת עצמן לקרוע לגזרים מרכזי עיר שעבדו יפה במשך מאות שנים ולסלול כבישים במקום? לדעתי, התשובה טמונה בצילום הזה מתערוכת פיוצ׳רמה בניו יורק בשנת 1939. >>

קודם צריך לשלול הסברים רציונאליים. מבחינה כלכלית אין הגיון בלהרוס מאות ק״מ רבוע של מרכז עיר לטובת כבישים הפסדיים. כמובן שיש הצדקה לכמות מסוימת של כבישים, אבל לא לטרנספורמציה המוחלטת - מהלכיתיות לכבישים - שקרתה ברוב העולם המערבי. ובטח שאחת כזאת לא ניתנה בזמן אמת. >>

הסבר תחבורתי נטו (שאי אפשר ממש לנתק אותו מהסבר כלכלי) גם לא קיים. בטח שאין הסבר סביבתי, אסתטי, או של צדק חברתי כלשהו. לכן, לדעתי, ההסבר היחיד שמניח את הדעת הוא ״חזון״. חזון זה לא משהו כלכלי או רציונאלי. לחלוצים הציונים היה חזון של מדינה יהודית בארץ ישראל. >>

במשך הרבה שנים, להיות חלוץ ציוני היה מעשה ממש לא רציונאלי. אבל חזון זה חזון, והרבה אנשים הקדישו את חייהם אליו. הפירמידות, אני מניח, היו חזון של איזה מלך. וגם תעלת סואץ היו חזון של מישהו. גם אם חזון הוא רציונאלי, צריך leap of faith משמעותי. >>

נחזור לתחבורה. אחרי שהרכב הפרטי נהיה זול, פרנסי תעשיית הרכב, בשיתוף פעולה עם מתכנני ערים בני התקופה, התחילה לקדם את החזון של חיים מבוססים רכב פרטי. התמונה בציוץ הראשון היא מתערוכה שמומנה על ידי ג׳נרל מוטורס והמבקרים יכלו לראות מודלים של איך ערים יראו בעתיד. >>

היום, התמונות למעלה נראות דיסטופיות ולא ממש ברות ביצוע (כי אנחנו יודעים שרכבים יצטרכו להכנס ולצאת מהבניינים והתוצאה היא פקק אחד ענק). אבל התמונה פה מהתערוכה דווקא מראה מחלף די דומה למה שאנחנו מכירים היום. >>

באי התערוכה מבחינתם ראו את העתיד כפי שהוא עוצב על ידי מתכננים רציניים. הם לא היו יכולים לשפוט מה יותר הגיוני ומה פחות. והרוב היה הגיוני לגמרי במובן שזה היה בר ביצוע.

כמו כל חזון, היה צריך כמה גורמים כדי שהוא יקרה. האינטרס של תעשיית הדלק והרכב ברור. >>

אבל זה הסתדר גם למתכננים אידיאליסטים שראו בחיים מבוססי רכב כאמצעי להגשים את חזון ״עיר הגנים״ שלהם, של מגורים קרוב לטבע (תוך כדי רמיסת הטבע) ועבודה בעיר. מתכננים אחרים סתם היו מגלומנים וראו בזה הזדמנות לייצר משהו חדש ״נקי״ ו״יפה״. ובנוסף לנסיבות האלה, יש את הנסיבות הכלכליות. >>

שנות ה50, 60 וה70, שבהן ממשלות הגשימו את חזון הרכב הפרטי היו שנים של צמיחה כלכלית חסרת תקדים, לצד מעבר למצב שבו המדינה תופסת חלק ניכר בכלכלה. מ10% בתחילת המאה ה20, לסביבות ה40%-50% מ1950 והלאה. >>

כלומר, היה מלא כסף ציבורי להגשים את החזון, וגם נכונות לעשות את זה.

הגורם הקריטי האחרון הוא עשירים ומיוחסים שכבר נהגו ברכב פרטי, כשמעט מאד אנשים יכלו לעשות את זה, וראו איזה שידרוג מטורף זה לאיכות החיים (כשהכביש כולו שלך). >>

כל הגורמים האלה הביאו לזה שפוליטיקאים והציבור, או החלק בציבור שמשפיע, קנו את החזון ודחפו אותו בכל הכח.

היום אנחנו יודעים שהחזון הזה היה הרסני לכל כך הרבה דברים שקשה למנות אותם. סביבה, קהילה, בריאות, שוויון, כלכלה. מה לא. >>

היום גם הרבה ערים מחזירות עטרה ליושנה. מבטלות כבישים, מחזקות את המרכז. כמו שהיה לפני החזון. המקומות שסגרו כביש ראשי בתוך העיר (פריז, מדריד, ניו יורק, סיאול, אוטרכט למשל) מעולם לא התחרטו על זה. אין ספק שהחזון נכשל בלספק איכות חיים. >>

אבל למה אני מספר את זה היום? כי את התמונה למטלה פרסם ראש עיריית רמת גן. לצד מלמול על שכונת AI חדשה.

לי זה נראה בדיוק כמו התמונה מתערוכת פיוצ׳רמה, רק עם עצים. שתיהן מייצגות דיסטופיה. >>

וזה לא שאני חושב שצריך לקחת את התמונה הזאת כייצוג אמיתי של תוכנית כלשהי. אבל אני כן חושב שכשזה נוגע לתכנון הסביבה הבנויה, הספיק לנו חזון כושל אחד מלפני 85 שנים. >>

בואו נשאיר חזונות לשלום עולמי, או לרובוטים בצורה של כלב. אבל בכל מה שקשור לאיפה אנשים גרים, עובדים ומבלים, ממש עדיף שנשתמש בתוכניות שמבוססות על מה שאנחנו יודעים שעובד ושאפשר לממש, לא בחזונות.

אני מודה שכמות העניין שהשרשור הביא הפתיעה אותי. מי שמעוניין או מעוניינת לקרוא עוד יכול.ה להעיף מבט בסאבסטאק שלי, שם אני כותב באנגלית על נושאים דומים:

open.substack.com/pub/omerbor/p/…