@orcarmi: - בוחן מציאות - בג"ץ (גרוסקו...

- בוחן מציאות -

בג"ץ (גרוסקופף, שטיין, כשר יחדיו) פירסם אתמול פסק דין בעתירה שעניינה "החרם" של שר המשפטים יריב לוין על נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית.

מטעמים שתיכף נבין, פסק הדין הזה נדד למחוזות שונים (והזויים) לגמרי, ובסופו של דבר עסק בשאלה מה בעצם המציאות שאנו חיים בה. >>

אז מה הסיפור?

כידוע, לוין מנסה לפגוע, ככל יכולתו, בתיפקודם של בתי המשפט.

דרך אחת שבה הוא פעל היתה סירוב לכנס את הוועדה לבחירת שופטים, כדי שזו תבחר שופטים לאיוש התקנים החסרים הרבים. בעניין הזה פורסם פסק דין לפני כשבוע, ונקבע שעל לוין לכנס את הוועדה, לאחר כשנה וחצי של שיתוק. >>

דרך שנייה, *שאינה* קשורה לוועדה לבחירת שופטים, היא כל מיני מינויים, לתפקידים שונים, שדורשים שיתוף פעולה והסכמה בין שר המשפטים לבין נשיא בית המשפט העליון.

למשל, כדי למנות נשיאים וסגני נשיאים לבתי משפט שונים, שאינם בית משפט העליון – לא צריך את הוועדה. צריך הסכמה בין השר לנשיא. >>

באופן דומה, ישנם מינויים נוספים שמתבצעים באותה דרך, כמו מינוי שופטים עמיתים, או מינויים של שופטים בדימוס לוועדות שחרורים ("ועדות שליש").

אלא שמאז שעמית נבחר לנשיא בית המשפט העליון (והאמת שגם לפני כן), לוין "מחרים" אותו, ולא מוכן לשתף איתו פעולה – והתוצאה היא שאין מינויים. >>

על הרקע הזה הוגשה עתירה מטעם עמותת "זולת", שביקשה שבג"ץ יורה ללוין לשתף פעולה עם עמית, על מנת ששניהם יסכימו על המינויים החסרים הרבים (דוגמה שרובכם מכירים: בני שגיא ז"ל, שנהרג בינואר השנה בתאונת דרכים, היה נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע, ומאז מותו בית המשפט מתפקד ללא נשיא). >>

לאחר שהוגשה העתירה – לוין כמובן נדרש להשיב לה (היועמ"ש לא הסכימה להגן על עמדתו, ולכן הוא שכר את שירותיו של מיודענו יורם שפטל).

את האמת, והיא שלוין רוצה לפגוע במערכת המשפט – אי אפשר לומר בבג"ץ. ואם אי אפשר לומר את האמת, צריך לנסות להסביר למה בכל זאת לא לשתף פעולה עם עמית. >>

ישבו לוין ושפטל, ומצאו "פיתרון" יצירתי:

בעתירה, כאמור, התבקש צו שמורה ללוין לשתף פעולה עם נשיא בית המשפט העליון כדי לבצע מינויים נדרשים שחסרים.

אבל, אם אין נשיא לבית המשפט העליון, כי עמית לא מונה כחוק לתפקידו – אז איך אפשר לשתף איתו פעולה?

וכך, העתירה קיבלה תפנית ממשית. >>

במקום לקבל מלוין תשובות למה הוא לא משתף פעולה עם עמית ומבצע מינויים – תשובות שמן הסתם לא קיימות (ואת האמת, כאמור, אי אפשר לומר) – כל הדיון היה בעצם בשאלה האם יצחק עמית נבחר כדין לתפקיד נשיא בית המשפט העליון.

וכך, מבלי שהתכוונו, זכינו בפסק דין שהרג את כל הספינים הרבים בנושא. >>

תחילה, השופטים הבהירו שאפילו אם היה ממש בטענות בנושא – וכפי שתיכף נראה, זה לא המצב – לוין לא היה יכול להיבנות מכך.

הסיבה היא עיקרון משפטי בסיסי לפיו אדם לא יכול להיבנות מכך שהוא עצמו פועל בניגוד לדין. אם לוין הוא שאחראי לפגם כביכול במינוי של עמית – הוא לא יכול להיבנות מהפגם. >>

למעשה, ניתן היה לעצור בכך. אבל, השופטים החליטו לנצל את ההזדמנות, ולהבהיר אחת ולתמיד למה כל הטענות נגד חוקיות בחירתו של עמית לנשיא – הן טענות סרק.

קודם כל, ובניגוד לטענות של כל מיני שמעון נטף, צריך להדגיש שלוין *לא טוען* שכינוס הוועדה שבה נבחר עמית היה בלתי חוקי כשלעצמו. >>

כלומר, לוין *מסכים* שהוועדה כונסה כדין, והוא "מכיר" בכל המינויים האחרים שנעשו באותו כינוס שבו נבחר עמית לנשיא (באותה ישיבה, מונה גם סולברג למשנה לנשיא, וכן נבחרו עשרות שופטים).

כך שמי שמעלה את הטענה הזו – מגחיך את עצמו. אפילו לוין לא טוען אותה, ומסכים שזימון הישיבה היה כדין. >>

אלא שלצד ההסכמה עם העובדה שהוועדה כונסה כדין, לוין טען שבאותה ישיבה נכחו רק ששה חברי ועדה מתוך תשעה, וזהו מניין בלתי חוקי ("קוורום"), משום שדרישת המינימום היא שבישיבה ינכחו לפחות שבעה חברים.

הטענה הזו נדחתה, משום שהחוק לא דורש קוורום של שבעה, אלא את קיומם של שבעה חברי ועדה. >>

העובדה ששלושת נציגי הקואליציה – לוין, סטרוק וקרויזר – בחרו שלא להגיע לישיבה, לא גוזרת שהם לא חברי וועדה. הם לא התפטרו, הם כן חברי וועדה, כך שבמועד שבו הישיבה התכנסה הוועדה מנתה תשעה חברים – פשוט רק ששה נכחו בישיבה עצמה.

בנוסף, *אותה טענה בדיוק* כבר הוכרעה בפסק דין בשנת 2020. >>

כמו כן, וכאמור לעיל, לוין הרי "מכיר" בכל שאר המינויים שעליהם הוחלט באותה ישיבה שבה עמית נבחר לנשיא.

אז איך אתה יכול גם לטעון שלא היה קוורום לבחירת עמית, וכן היה קוורום לכל שאר המינויים? ללוין הפיתרונים.

הטענה השנייה של לוין היתה לגבי מינויו של עמית על ידי *נשיא המדינה*. >>

נסביר:

מי *שבוחרת* שופטים בישראל, כולל את נשיא בית המשפט העליון (להבדיל, כאמור, מנשיאים לכל שאר בתי המשפט) – זו הוועדה לבחירת שופטים.

אבל, מי *שממנה* את השופטים שנבחרו, כולל את נשיא בית המשפט העליון – זה נשיא המדינה.

ולשיטת לוין, המינוי של עמית על ידי הנשיא – לא הושלם. >>

וכל כך למה?

ובכן, משום שלפי חוק יסוד: הנשיא, כל מסמך שעליו חותם נשיא המדינה – טעון "חתימת קיום" של שר בממשלה.

וכמובן, שלא לוין ואף שר אחר לא חתמו חתימת קיום על כתב המינוי של נשיא המדינה לפיו יצחק עמית מתמנה לנשיא בית המשפט העליון.

אלא שגם הטענה הזו היא בולשיט אחד גדול. >>

בפסק דין שניתן בהרכב מורחב, בג"ץ קבע שמוסד "חתימת הקיום" הוא בעל משמעות מעשית רק כאשר מדובר בהחלטה של נשיא המדינה אשר כוללת הפעלת שיקול דעת (למשל, החלטה על חנינה).

כאשר מדובר בכתב מינוי לשופט, שנבחר על ידי הוועדה לבחירת שופטים – הרי שמעורבות נשיא המדינה היא טקסית בלבד. >>

במצב כזה, אין צורך בחתימת הקיום כדי שהמינוי יכנס לתוקף.

ממילא, במצב כזה גם אין לשר שיקול דעת האם לחתום על חתימת הקיום, וסירוב שלו לעשות כן הוא הפרה של הדין.

ואם כל זה לא מספיק, אז יש גם לוגיקה בעולם:

אם נניח ששר המשפטים יכול לא לצרף חתימת קיום, התוצאה תהיה אבסורד מוחלט. >>

למעשה, בדרך כזו שר המשפטים יהיה בעצם "ערכאת ערעור" על הוועדה לבחירת שופטים.

כך, גם אם זו תבחר בשופט מסוים ברוב של 8:1 – השר פשוט לא יחתום חתימת קיום על כתב המינוי של נשיא המדינה, והשופט לא יוכל להיכנס לתפקידו.

וכמובן, שזו מסקנה בלתי מתקבלת על הדעת, כי לשר אין זכות וטו כזו. >>

הטענה האחרונה היתה שבחירתו של עמית לנשיא בית המשפט העליון לא פורסמה ברשומות, כלומר במשהו שהוא מעין "העיתון הרשמי" של המדינה.

גם זה קשקוש, משום שהפירסום ברשומות הוא דקלרטיבי, ולא קונסטיטוטיבי. כלומר, המינוי תקף גם אם לא פורסמה לגבי הודעה ברשומות (וממילא יש על כך עתירה נוספת). >>

ובכך, למעשה, נדחו – יש לומר בבוז רב – כל הטענות לפיהן עמית לא נבחר או לא מונה כדין לתפקיד נשיא בית המשפט העליון.

היות שהטענה *היחידה* של לוין לסירובו לשתף פעולה עם עמית היתה שעמית לא נבחר כדין לנשיא – הרי שקביעה לפיה הוא *כן* נבחר כדין משמעותה שללוין לא נותרה שום טענה נוספת. >>

ואם ללוין לא נותרו טענות מדוע הוא לא יכול לשתף פעולה עם עמית, בעתירה שבה התבקש צו שמורה לו לשתף פעולה עם עמית – התוצאה היא, כמובן, קבלת העתירה.

בשל ההתנהלות המטומטמת של לוין, כולנו חוייבנו לשלם לעמותת "זולת" הוצאות בסך 30 אלף ש"ח.

עד כאן פסק הדין. כעת, בואו נאמר שני דברים. >>

החדשות הרעות הן שספק האם פסק הדין ניתן למימוש אופרטיבי, ודאי בעתיד הקרוב.

למעשה, לכל אורך הדרך היה ברור לחלוטין שהעתירה תתקבל. מה שהיה פחות ברור זה האם השופטים יצליחו לנסח צווים ש-"יסנדלו" את לוין.

הרי כולם מבינים שלוין, כל עוד הוא יכול, ימשיך בשלו וינסה להימנע ממינויים. >>

אם כדי לבצע מינוי מסוים צריך *הסכמה* של לוין ועמית – לוין פשוט יכול לא להסכים לאף מינוי, ראוי ככל שיהיה. ולמרבה הצער, יהיה קשה לתקוף התנהלות כזו בעתירה נוספת, וממילא עד שהיא תתברר יחלוף עוד זמן רב.

החדשות היותר רעות הן שרבים מהציבור עדיין נכשלים בבוחן המציאות שניסחו השופטים. >>

את פסק הדין חתמו השופטים באמירה לפיה מי שמתכחש לכך שעמית הוא נשיא בית המשפט העליון – פשוט מתכחש למציאות.

באותה מידה, אפשר להתכחש לכך שנתניהו הוא ראש הממשלה, או שרומן גופמן מונה לראשות המוסד.

הצרה היא, שרבים – רבים מאוד – מקרב האנשים שמתגוררים פה חיים מזמן במציאות מקבילה. >>

האנשים הללו הם כמובן תוצר עגום של מכונת תעמולה אימתנית, ששוטפת את מוחותיהם כבר שנים, ו-"מסבירה" להם שהיהודים – סליחה, "המשפטנים" – אשמים בכל הצרות בעולם.

שום פסק דין לא יפתור את הבעיה הזו. אבל לפחות אנחנו קיבלנו אישור רשמי ומפורש שהמציאות "האמיתית" היא זו שאנחנו רואים סביבנו.

קישור לפסק הדין המלא:

supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?…

(מחר בונוס)