אני מניח שרובכם כבר לא זוכרים במה מדובר, אז בהמשך אנסה לכתוב במסודר ולהזכיר לכולנו מה זה בעצם "פרשת הבילד".

בינתיים, העובדה הכי מדהימה שאין אפילו "מוביל דעה" או "עיתונאי ימין" אחד – רק אחד – שישמיע את העמדה הערכית המתבקשת, ביחס לאדם שהיה חלק מרשת ריגול לכל דבר, שגנבה מסמכים סודיים מצה"ל כדי לחולל באמצעותם ספין פוליטי שיסייע לאלילם להרגיע את הסערה הציבורית בעקבות רצח ששת החטופים.

כל נפוחי החשיבות העצמית הזו, שמלאים לשיטתם ב-"אידיאולוגיה", "ערכים", "יושרה" ו-"אהבת ישראל" – או שמהדהדים את הדאחקות של האיש הנאלח הזה, שכעת מואשם בעבירה שדינה מאסר עולם, או שמצדיקים את מעשיו בקונספירציות מטומטמות על "תפירת תיקים", "רדיפה" ו-"עיתוי תמוה", או ששותקים כמו דגים אילמים, בעודם ממשיכים בחיטוט בפחי הזבל מחוץ לבית היועמ"ש.

ולהבדיל מהפצ"ר, שחשודה בעבירות הרבה פחות חמורות, וסולקה בבושת פנים מהצבא – הסוכן הקטארי הבזוי מחובק חיבוק חם על ידי לא פחות מראש הממשלה שלכם, וחזר אחר כבוד לתפקידו בלשכה. "בזמן מלחמה", כמובן.

אל תמצמצו מולם. אל תרכינו ראש. אף אחד מלהקת האילמים והמלבינים הזו לא תלמד אותנו על מוסר, ציונות, אהבת המולדת ודמוקרטיה. עוד חמישה חודשים פחות יום, לכל היותר, והסיוט הביביסטי מאחורינו.