@orcarmi: - פסק הדין בעניין נציב שירות ה...

- פסק הדין בעניין נציב שירות המדינה -

ביום שני האחרון בג"ץ פירסם את פסק דינו בנוגע לאופן בחירתו של נציב שירות המדינה הבא.

אפשר להתבונן על פסק הדין הזה בשתי דרכים: האחת, תיאורית, כלומר לפרט מה בעצם נקבע; והשנייה, ביקורתית, כלומר לנסות לחשוף מה נמצא ״מתחת״ למילים עצמן. >>

אני מניח שרובכם נתקלתם בכל מיני ציוצים וטורים שתקפו את פסק הדין הזה. אבל, לא נתקלתי אפילו במקרה אחד שבו מישהו טרח להסביר על מה בכלל מדובר. לכן, את השרשור הזה אנחנו נקדיש לכך, ואת הניתוח הביקורתי נעשה בהמשך ובשרשור נפרד.

קודם כל, בואו נבין מה זה בעצם "נציב שירות המדינה". >>

נציב שירות המדינה הוא תפקיד "אפור", אבל *מאוד* חשוב. הנציב עומד בראש המערך האדיר של עובדי המדינה, ויש לו סמכויות נרחבות בשלל תחומים שעוסקים בהם.

 לנציב יש השפעה עצומה על מינויים בשירות המדינה, קידום עובדים, קביעת תקנים, וניהול כללי של "ההון האנושי של השירות הציבורי כולו". >>

היסטורית, בעשורים הראשונים הממשלה מינתה נציב ללא שום הליך מוקדם. בשנות ה-90', החל להיווצר מנגנון שבמסגרתו מועמדתו של האדם שהממשלה מבקשת למנות מובא תחילה בפני ״ועדת מינויים״.

וכאן צריך לעשות עוד היכרות קצרה, הפעם עם שלושה סוגים של ועדות: ועדת מינויי", ועדת איתור והוועדה המייעצת. >>

מה שחשוב לענייננו הוא שוועדת מינויים בוחנת את המועמד שהגורם הממנה מפנה אליה, ומספקת חוות דעת האם הוא מתאים או לא מתאים לתפקיד.

לעומת זאת, ועדת איתור "אוספת" מועמדים רבים, בוחנת אותם, ואז מעבירה לגורם הממנה את המלצתה לגבי המועמד או המועמדים המתאימים ביותר לדעתה. >>

הוועדה המייעצת היא מנגנון אחר, שנועד לבחון את טוהר המידות של מי שהממשלה רוצה למנות לתפקידים בכירים (רמטכ"ל, מפכ"ל, ראש שב"כ וכו'). הוועדה הזו *לא* עוסקת בכישורים של המועמד, ולא בשום דבר אחר פרט לטוהר המידות.

ואחרי שהבנו את זה, נמשיך בהשתלשלות האירועים שקדמה לפסק הדין. >>

באופן כללי, הפרקטיקה שנוצרה מאז שנות ה-90' היתה שימוש בועדת מינויים. בכל פעם שנוצר צורך לבחור נציב חדש, כינסו ועדה אד-הוק, הממשלה הביאה בפניה מועמד – והיא סיפקה חוות דעת.

ובשנת 2018 החליטה ממשלת נתניהו שצריך לשים לזה סוף, ושהגיע הזמן להסדיר באופן קבוע את מנגנון בחירת הנציב. >>

מי שהוטלה עליה המשימה לקבוע נוהל כזה היתה יועמ"ש משרד רה"מ, שלומית ברנע פרגו, בהתייעצות עם היועמ"ש.

במאי 2024, כמה חודשים לפני תום כהונתו של הנציב הקודם, דניאל הרשקוביץ - ברנע פרגו העבירה ליועמ"ש את עמדתה לפיה יש למנות את הנציב הבא באמצעות ועדת איתור, והיועמ"ש הצטרפה לעמדה. >>

אבל, הפתעה: אף על פי שממשלת נתניהו החליטה בשנת 2018 שהיא רוצה נוהל מסודר מטעם היועמ"ש – היא חוזרת בה מהרצון הזה, והיא מעדיפה שגם הנציב הבא יתמנה באמצעות מנגנון אד-הוק.

המנגנון שבחרה הממשלה הוא הבאת מועמדות הנציב הבא בפני הוועדה המייעצת בלבד. ונגד ההחלטה הזו הוגשו העתירות לבג"ץ. >>

לאחר הגשת העתירות, הממשלה קצת התקפלה, וקבעה שהנציב הבא ימונה כמו קודמיו, כלומר באמצעות ועדת מינויים. בנוסף, הממשלה נמנעה מלגבש נוהל קבע לגבי האופן שבו ימונו הנציבים בעתיד.

העותרים והיועמ"ש טענו מצידם שצריך למנות את הנציב הבא באמצעות ועדת איתור, או מנגנון תחרותי דומה. >>

נתון חשוב נוסף שצריך לדעת הוא שבשנת 2011, שגם אז היה צורך במינוי נציב, הוגשו עתירה לבג"ץ שטענו בדיוק את אותה טענה, כלומר שצריך לבחור את הנציב באמצעות ועדת איתור, ולא באמצעות ועדת מינויים.

בג"ץ *דחה* את העתירה, וקבע שהממשלה *לא* חייבת למנות את הנציב דווקא באמצעות ועדת איתור. >>

ואחרי ההקדמה הארוכה הזו – בואו נעבור לפסק הדין, שאותו נסקור בקיצור נמרץ, בשל מגבלות המדיום.

את חוות הדעת המובילה כתב עמית, שפתח בהצגת החוק, שמקנה לממשלה סמכות למנות את הנציב. אבל, וכמו שאתם כבר יודעים, העובדה שיש לממשלה סמכות לעשות משהו – לא אומרת שהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. >>

כלומר, הממשלה בהחלט מוסמכת לקבוע כיצד ימונה הנציב הבא. אבל, היא צריכה להפעיל את סמכותה לפי הדין המינהלי, כלומר ללא שיקולים זרים, בסבירות וכו'.

לאחר מכן, עמית הדגיש שנציב שירות המדינה הוא מינוי של שומר סף *מקצועי*, עצמאי ולא פוליטי. החשוב הוא הכישורים, ולא האידיאולוגיה. >>

הממשלה טענה שצריך לאפשר לה למנות נציב כלבבה, שיהיה שותף ל-"תפיסת עולמה". בקיצור, הממשלה רצתה אפשרות למנות נציב פוליטי.

ואת זה עמית לא היה מוכן לשמוע. לשיטתו, המצב בדיוק הפוך – "אין מקום למינויים שמבוססים בעיקרם על דמיון בין תפיסת העולם הרעיונית-אידיאולוגית של המועד ובין זו של הממשלה". >>

ולפי עמית, המנגנון של ועדת מינויים, שתבחן רק את המועמד הספציפי שנתניהו  יביא בפניה – הוא כזה שאינו נותן מענה מספק לצורך למנוע אפשרות של מינוי פוליטי.

עמית היה כמובן ער לכך שהנציבים הקודמים מונו באמצעות ועדת מינויים, וכמובן לכך שבשנת 2011 בג"ץ דחה עתירה נגד שיטת מינוי שכזו. >>

עמית התייחס למספר הבדלים בין המצב אז לבין המצב כיום, אבל באופן כללי הנימוק המרכזי שלו היה שפשוט אי אפשר לסמוך על הממשלה הזו, ושיש שלל אינדיקציות – גם מהשנים האחרונות וגם מהתנהלות הממשלה סביב סאגה מינוי הנציב – שמלמדות שהממשלה רוצה למנות נציב לפי שיקולים פוליטיים, ולא לפי שיקולים מקצועיים. >>

ובעיקר, לממשלה לא היה שום הסבר *למה* היא רוצה דווקא את המנגנון שבו בחרה, ולמה היא מתנגדת לוועדת איתור. *למה* לממשלה כל כך חשוב שיבחר דווקא האדם שנתניהו רוצה, ולא מי שימצא כמתאים ביותר מבין שלל מועמדים שיפנו לוועדת איתור?

ובהיעדר הסבר שכזה, נותרנו עם ההסבר ההגיוני היחיד, והוא הרצון במינוי פוליטי. >>

לכן, עמית קיבל את העתירות, וקבע שהחלטת הממשלה נגועה בשיקולים זרים, אינה סבירה – ודינה להתבטל. במקום זאת, יש לקבוע מנגנון תחרותי, כלומר כזה שמאפשר בחינה של מועמדים רבים, ושאף צריך לקבוע את המנגנון הזה בנוהל קבוע, שיחול על מינויי הנציבים הבאים.

השופט הבא היה סולברג, שכתב חוות דעת הפוכה לחלוטין. >>

לפי סולברג, העובדה החוק פטר את הממשלה מקיום מכרז לגבי מינוי נציב שירות המדינה מלמדת שהמחוקק הקנה במפורש לממשלה סמכות לבחור שיטת מינוי שאינה תחרותית.

מכך למד סולברג שהמחוקק התכוון לאפשר לממשלה לשקול גם את תפיסת עולמו האידיאולוגית של הנציב, כמובן לצד שיקולים מקצועיים גרידא. >>

בנוסף, סולברג גם קבע שלטעמו יש חשיבות בכך שהנציב יחזיק בהשקפת עולם דומה לזו של הממשלה, ודווקא העובדה שהוא מרכז בידו סמכויות רבות כל כך – מלמדת שהוא אינו פקיד "פשוט" שממלא הנחיות, אלא גם כזה שמפעיל שיקול דעת ומתווה מדיניות.

לכן, חשוב שהוא יראה דברים עין בעין עם הממשלה. >>

לפיכך, סולברג מצא שאין דופי ברצון של הממשלה למנות נציב שעמדותיו "קרובות" לשלה.

בנוסף, לפי סולברג לא חל שינוי דרמטי מאז 2011, שמצדיק הפיכה של פסק הדין שדחה עתירה כמעט זהה, ובהתאם גם שאין סיבה לקבוע שהמנגנון שבאמצעותו מונו הנציבים בעשרות השנים האחרונות הפך פתאום לבלתי סביר. >>

בהתאם, סולברג קבע שיש לדחות העתירות נגד מנגנון המינוי שקבעה הממשלה. עם זאת, הוא הסכים שנכון לגבש נוהל קבוע לגבי דרך מינויים של הנציבים הבאים.

השופטת המכריעה היתה ברק-ארז – שהצטרפה לעמית.

רוב הנמקתה חופפת לזו של עמית, אך היא הוסיפה נתון נוסף והוא ההליך הפלילי נגד נתניהו. >>

לפי ברק-ארז, לנציב שירות המדינה יש השפעה רבה על מינויים במערכת אכיפת החוק.

לכן, יש בעייתיות בכך שנתניהו הוא זה שיביא את המועמד לתפקיד בפני ועדת המינויים – משום שכך נתניהו יוכל, באמצעות זרוע ארוכה שהיא הנציב הפוליטי מטעמו – להשפיע על איוש תפקידים שיכריעו בגורלו האישי. >>

בשורה התחתונה, העתירות התקבלו בדעת רוב, ונקבע כי על הממשלה לקבוע מנגנון מינוי תחרותי, שיהיה הנוהל הקבוע שלפיו ימונו הנציבים הבאים.

ועד כאן השרשור הנוכחי, שכזכור תכליתו היתה רק לפרט מה בעצם קבעו השופטים.

אם יהיה ביקוש, נכתוב שרשור נוסף על המשמעויות "העמוקות" יותר של פסק הדין.